על השיר מֵעֵמֶק עָכוֹר, של פנינה אליאני-שורוק

דן אלבו

עֵינֶיךָ בִּי וְהִנְנִי

על השיר מֵעֵמֶק עָכוֹר, של פנינה אליאני-שורוק
מתוך: "שוב האור נגה בי" 2010, עקד.

שירתה של של המשוררת פנינה אליאני-שורוק רושמת-מפעילה על חושינו איכויות אסתטיות שאין ביכולתנו להימנע מלחוש. יש והיא מניפה אותנו מעלה, מהתרגשות או הודפת אותנו לתוך שתיקה ארעית כדי להטיב לשמוע את נשימת השיר, מלה מלה, אות אות, בלי להחמיץ תו או הגה, חיריק או קמץ. שירה, מעמק עכור, דומני מצליח, לעשות זאת. השיר התפרסם תחילה בספרה "שוב האור נגה בי". (פ.א.ש. שוב האור נגה בי, הוצאת עקד, 2010, עמ' 56), בשם "ירקון מחריף" ובו היה רק בית אחד. במהלך שנת 2013, במלאת 135 שנה לפתח תקווה, המשוררת פנינה אליאני שורוק הוסיפה לשיר שני בתים וקראה לו "מעמק עכור".

שירה של המשוררת פנינה אליאני-שורוק, 'מֵעֵמֶק עָכוֹר' מתכתב עם רבדים שונים בתרבות העברית. תחילה עם ספרו הראשון של יוסף חיים ברנר שראה אור בשנת 1900, העוסק בביקורת נוקבת על חיי היהודים בגולה, והתבוססות בסחי הניוון הגלותי, נטול-האופק והתקווה, אולם, בשורש הדברים, שם זה, מתכתב עם האמור במקרא "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה, מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל" (יהושע טו, ז). אתמול, השתתפתי בירושלים בפתיחה של תערוכה מרשימה מאוד באיכותה, של האומן מארק אליאני הנושאת את השם "אֶל-רֹאשׁ הָהָר", כמה מפתיע, שם הלקוח מאותו מקור בדיוק, מהפסוק העוקב, באותו פרק ביהושע העוסק בירושלים "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב–הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה, אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים, צָפוֹנָה". העובדה שאחות ואח, משוררת ואומן פלסטי העוסקים, כל איש בחייו וכל איש במקומו, באומנויות שונות – יוצרים בשני מדיומים שונים בהשראה מקראית, מעניינת לכשעצמה, אך המקריות יוצאת הדופן של סמיכות טקסטואלית זו מפתיעה במיוחד. כמו הייתה איזו התכתבות סמויה מן העין או הדברות מוקדמת בין השניים, לעסוק באותו מקור מקראי ממש, כל איש בכליו הוא.

שִׁירָהּ של המשוררת פנינה אליאני הופך את היוצרות, העמק העכור שבתחילת המאה העשרים ציין, סימן וסימל את הביצות הסרוחות במישור החוף ובגליל העליון, בעמק הקרוי בפינו עמק החולה- הביצה או העמק העכור המסמל את מקווה המים הדלוחים שאינם ראויים לשתייה, הופך בשִׁירָהּ לטבע רומנטי רווי מים חיים. מילות השיר מבוססות לא רק על התבוננות שקדנית ונאמנה בטבע, אלא שואבות אופטימיות מהמים, על כל המשמעויות הביולוגיות, התרבותיות והרוחניות ששלוש אותיות אלה, מסמנות בשפה האנושית. שיר זה מציב אנטיתזה לעמק העכור, לביצה, שאין בה דגה, רווית המים הדלוחים והמזוהמים, שאין ביכולתם להכיל חיים או להעניק חיים, כיוון שאינם ראויים לשתיה. המים הם חומר חיוני לקיומן של כל צורות החיים. האדם כמו בעלי החיים והצמחים זקוקים למים לצורך קיום מחזור החיים שלהם. העצמים, הפעלים והמושגים הלשוניים בנוף המילולי של השיר הם: ענן, גשמים, נחל, חורף, אדוות, שייט, הכל מרמז חיות וחיים, על מים צלולים, מים טהורים, ועל אחרית רבת הוד, בנבואת זכריה אנו קוראים: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים".(זכריה יד, ח) העתיד המופלא באחרית הימים משול למים חיים.

עָנָן סוֹחֵט גְּשָׁמָיו לְתוֹךְ
הַנַּחַל הַמַּחְרִיף.
מִיְמֵי נֹחַ, מִתְפַּתֵּל , אוֹרֵב
אוֹסֵף אֶת אַדְוְוֹתָיו, מֵשִׁיט
יָמָיו לְהַפְשִׁיר
בָּעִקּוּלִים. לֹא
לִגְווֹעַ בַּחַמְסִין.

בדרכה הייחודית המשוררת מוהלת שני מושגים טעונים: מים ושלום. את הבית הראשון היא מסיימת במלים: וְהַשַּׁחַף תָּר אַחַרַ עַלֶה שֶׁל זַיִת. התקווה מובעת באופן מטפורי בהמשך, במסלול מעופו של השחף:

וְהַשַּׁחַף תָּר, לִבּוֹ מוּאָר
בְּפִיו עָלֶה שֶׁל זַיִת.
בְּשׂוֹרַת שָׁלוֹם לַבַּיִת.
נָח הַרְחֵק מִן הַשַּׁיִת.
וְהַשַּׁחַף תָּר
אַחַר עָלֶה שֶׁל זַיִת.

אם, אחיה מארק אליאני שואב השראה מהפוֹנֶם: 'ירושלים', על כל ההשתמעויות המושגיות התרבותיות, התיאולוגיות וההיסטוריות הצפונות בו, אחותו פנינה אליאני-שורוק, שואבת את חומרי השיר מהפונם 'פתח תקווה' על כל ההשתמעויות התרבותיות, המקראיות עתיקות היומין ובנות זמננו הכרוכות בו. היא מציירת, ביודעין ובכוונת מכוון תמונה הפוכה לגמרי, אנטיתיטית לזו המצוירת באיוב:

יָמַי קַלּוּ, מִנִּי-אָרֶג; וַיִּכְלוּ, בְּאֶפֶס תִּקְוָה.
זְכֹר, כִּי-רוּחַ חַיָּי; לֹא-תָשׁוּב עֵינִי, לִרְאוֹת טוֹב.
לֹא-תְשׁוּרֵנִי, עֵין רֹאִי; עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי.
כָּלָה עָנָן, וַיֵּלַךְ; כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל, לֹא יַעֲלֶה.
לֹא-יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ.
גַּם-אֲנִי, לֹא אֶחֱשָׂךְ-פִּי: (איוב: ז, ו- יא)

הענן רווי המימטרים, מי הגשמים ופתח התקווה מוצבים ביודעין מול הענן הכלה והולך, הביצה, העמק העכור ואפס התקווה. איוב גורס עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי, מנגד פנינה טוענת בשיר היפוכם של דברים: עֵינֶיךָ בִּי וְהִנְנִי. מול האין והשאול של איוב, פנינה אליאני מציבה את החיים והיש, את הבאר, המים, הרֵעַ, האדם, התלמים, האור, העלה והזית וברובד המופשט: גבורה, רעות, תקווה וחיים. מלאבס –הוא שמו של אתר ארכיאולוגי הממוקם בפתח תקווה, אשר שימש כשם המקום בשיח הילידי הקדם ציוני.

מְלַאבֵּס מִתְפַּתֶּלֶת בֵּין מֵימָיו.
מַיִם דּוֹלֶה מִבְּאֵּר
כָּל רֵעַ וּשְׁאֵר
לְסַפֶּר גְּבוּרוֹת אֲנָשִׁים
תְּלָמִים וּפַסִים
מַשָּׂא שֶׁל שָׁנִים
מֵעֵמֶק עָכוֹר
וַיְהִי אוֹר.
וְהַשַּׁחַף תָּר
אַחַר עָלֶה שֶׁל זַיִת.

השיר מתאפיין בקומפוזיציה פתוחה ודינמית. אנו שומעים את טפטוף הגשם, רואים את מעוף השחף, רואים-שומעים את תנועת המים הזורמים-שוצפים בנחלים ואת פיתולי הנחלים המוצפים בגשמי ברכה. קווי המתאר מוליכים את העין לכיוונן של השתקפויות, הזכרויות והתכתבויות המרחיבות ומעצימות יחדיו את הרצון להיכנס דרך פִּתְחָהּ הנפער והולך של התקווה. כל אות, כל מילה, כל תמונה, וכל נשימה בין מילה למלה: הכול יחד מבקיע אל החיים. האדמה מכאן, והשמים מכאן, ממלאים את הקומפוזיציה כמעט בחלוקה שווה. כבתמונת נוף פיגורטיבית, האור, מעוף השחף, העננים והשמים תופסים את חלקה העליון ואילו בשטחה התחתון מצוירים: עצים, בארות, נחלים, וגשמים. אף פעם אי אפשר לדעת, מה קודם למה: המלים הנשקפות לעינינו, על הנייר או על המסך, או המטענים והמשמעויות הצפונים במלים הללו בתוכנו. לעתים נדירות קורה, שמילות שיר המונחות על הנייר, תופסות את ההכרה שלנו באבחה, דרך הניגון, נכנסות פנימה כפי שהן, נקיות מכל מטען, שעוד נטען אותן בהמשך באני שלנו ובחוויותינו, כדי להבין ולחוש אותן בדרכנו. קודם המוסיקה ואחר כך המשמעות. דומה ששיר זה 'עושה את זה'. אתה שומע את יפי הניגון, מתרשם דרך העיניים מצבעוניותה של התמונה המצוירת, ורק אחר כך פונה פנימה להבין את משמעות הדברים.

דן אלבו, ירושלים, יום שישי, 29.11.2013
©