בְּעוֹלָם סָמִיךְ מְלֵּא רַעַשׁ וְרִשְׁעָה

שניים משיריי התפרסמו זה עתה, בגיליון 12 של כתב העת "נתיבים". ממליץ בחום לכל חבריי לקרוא, לעיין, להגיב ולשתף. תודה לעורכים נעמה ארז ושמעון רוזנברג, על המלאכה, המסירות והאהבה.

בְּעוֹלָם סָמִיךְ, מְלֵּא רַעַשׁ וְרִשְׁעָה א. בְּעוֹלָם סָמִיךְ, מְלֵא רַעַשׁ וְרִשְׁעָה מֻקַּף בִּנְבִיחוֹת כְּלָבִים, גַּנָּבִים, עַצְבוּת וּשְׁתִיקָה, טִבְעִי שֶׁתְּבַקֵּשׁ לִנְגֹעַ בְּנַפְשׁוֹ…
nativ-aher.com

 

 

דן אלבו -2 שירים

כְּמוֹ בַּרֶגַע הַהוּא עַל הַר הַמֹּרִיָּה

%d7%9b%d6%bc%d6%b0%d7%9e%d7%95%d6%b9-%d7%91%d6%bc%d6%b7%d7%a8%d6%b6%d7%92%d6%b7%d7%a2-%d7%94%d6%b7%d7%94%d7%95%d6%bc%d7%90-%d7%a2%d6%b7%d7%9c-%d7%94%d6%b7%d7%a8-%d7%94%d6%b7%d7%9e%d6%bc%d6%b9%d7%a8

"כמו ברגע ההוא על הר המוריה", התפרסם היום בגליון שבת של "ישראל היום" 09/09/2016, עמ' 25.

בעריכת עמר לחמנוביץ

 

 

 

כְּמוֹ בַּרֶגַע הַהוּא עַל הַר הַמֹּרִיָּה / דן אלבו

 

מֵעֵת לְעֵת

אַתָּה תָּמֵהַּ אֵיךְ

הָעוֹלָם עוֹמֵד

עַל פִּסּוֹת נְהָרָה דַּקּוֹת כָּל כָּךְ

וּמְנַפְנֵף

מוּלְךָ בְּמַאֲכֶלֶת

מִתּוֹךְ לֹבְנוֹ שֶׁל בֹּקֶר בֹּהֶק

וְנֶעֱצָר

בְּדִיּוּק בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן

לְיַד הֶבֶל נְשִׁימָתְךָ הַסְּדוּקָה,

כְּמוֹ בַּרֶגַע הַהוּא עַל הַר הַמֹּרִיָּה,

רֶגַע לִפְנֵי הֲנָפָת הַמַּאֲכֶלֶת.

אמבולנס מהבהב בחוצות עיר חרבה

בגליון הנוכחי (שישי-10.06.2016) של עיתון הארץ, התפרסם שירי "אמבולנס מהבהב בעיר חרבה" במסגרת היצירה המשותפת: "אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה", בעריכת המשורר והמסאי אילן ברקוביץ'. את השיר כתבתי כמחאה נגד פשעי המלחמה והזוועות הבלתי נתפסות המתחוללות בסוריה, מזה כחמש שנים, מדי יום ביומו. חודשים אחדים לפני כתיבת השיר, יצרתי סדרת עבודות באותו נושא, לה קראתי: "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות". לצד השיר אני מפרסם שלוש עבודות מתוך הסדרה: העבודה הראשונה "חרמנים עולים בפיצוץ השמיימה", השניה "הצינוק ע"ש אייכמן במעלה הרקיע" והשלישית  "רקיעים ובתולות שמימות".

אמבולנס מהבהב בעיר חרבה / דן אלבו

בְּכָל מָקוֹם,
שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם — חַיִּים כְּדֵי לָמוּת
וּגְבַרְבַרִים חַרְמָנִים, צַרְכָנֵי פּוֹרְנוֹ כְּבֵדִים,
מִתְפּוֹצְצִים, כְּדֵי לְזַיֵּן בְּתוּלוֹת שׁוֹפְעוֹת שָׁדַיִם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים מֵתִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה
מֵתִים רַבִּים, זֶה עַל גַּב זֶה, זֶה בְּצַד זֶה, הֲרוּגִים רַבִּים
בְּכָל מָקוֹם אֵבָרִים וָדָם, כְּרֶסֶק
תַּפּוּחִים,
בְּכָל מָקוֹם, בְּחוֹמְס, אַ־רַקָּה, חַלַבּ, דַּמֶּשֶׂק,
אַמְבּוּלַנְס מְהַבְהֵב בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר חֲרֵבָה,
חוֹבֵשׁ, עוֹטֶה כְּפָפוֹת גּוּמִי חַד־פַּעֲמִיּוֹת,
אוֹרֶה שְׁאֵרִיּוֹת מֵתִים,
אֵיבַר אַחַר אֵיבַר, כָּבֵד, טְחוֹל, גֻּלְגֹּלֶת, קִרְעֵי אֹזֶן יָמִין,
תְּנוּךְ אֹזֶן שְׂמֹאל
יַד יָמִין, יַד שְׂמֹאל, מֵעַיִם שְׁפוּכִים,
וּכְשֶׁמּוֹצֵא גּוּפוֹ שֶׁל מֵת בְּמָקוֹם אֶחָד, וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר
לֹא מַקְפִּיד לְהוֹלִיךְ הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ,
מְלַקֵּט מַה שֶׁפֹּה פֹּה וּמַה שֶׁשָּׁם שָׁם
כְּעוֹבֵד בְּמַחְלֶקֶת נִקָּיוֹן מַכְנִיס אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַמֵּת
לְתוֹךְ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק שְׁחוֹרָה,
מְהַדֵּק וְקוֹשֵׁר
בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הַסְכָּמַת הַמֵּת,
גַּם אִם בְּחַיָּיו סָבַל מִקְּלַסְטְרוֹפוֹבְּיָה קָשָׁה
וּפָחַד לְהִמָּצֵא בִּמְקוֹמוֹת סְגוּרִים.

*דן אלבו, יליד 1956, מתגורר בירושלים, שירת כחובש בחיל הרפואה, בתחילת שנות התשעים ערך את כתב העת לשירה "שֶלֶם" יחד עם גבריאלה אלישע. בעל דוקטורט להיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, שהראשון שבהם, "הערות אחדות על השקט", ראה אור ב-1991 בהוצאת ספרית פועלים, והאחרון עד כה, "הקצה שאין מאחוריו דבר", ראה אור ב-2013 בהוצאת כרמל. כמו כן ערך אלבו את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים", על המשוררת מירי בן שמחון ושירתה (2010, הוצאת כרמל). במקביל לשיר המופיע כאן הכין אלבו סדרת עבודות אמנות בשם "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות", על תופעת השאהידים המוגדרת על ידו כ"תופעה חולנית". כמו בשיר של זהבה כלפה לעיל, גם כאן נפרשת מפה רחבה של המלחמה האזורית, אולם המוקד הפעם הוא לא העולם הילדי אלא העולם האנושי החרב בכללותו, שהציור המטפורי המרכזי בשיר, "אמבולנס מהבהב ברחובה של עיר חרבה", מסמל אותו: חיוניוּת רפואית שמוחלת על זוועה אנושית.

13417442_572812336223444_1116713077165573208_n

גן עדן

גן עדן

להלן הקישור:

http://www.haaretz.co.il/literature

מהמם, מדהים, ערב לא נשכח!

מהמם, מדהים, גדול, ערב לא נשכח! ברכות לכל החברה המופלאים, בוזגלו, ברדה, בן שהר, בכר, אוחיון, מליקסון, אלונה, ורוביק. לא מדובר בכדור רגל. מדובר בערכי חיים, שיוויון, אחווה ואהבה. מדובר בעיקר בתחילה אפשרית של הבראה פוליטית ואנושית בארץ הלא קלה והשסועה הזו. מי יכול היה לשער, שהישועה תבוא מכדור רגל. נוכח השמחה האנושית המדהימה הזו, לפתע אין גבול לתקוות. לבאר שבע חסרה קבוצת כדור סל. באר שבע צריכה קבוצת כדור סל בסדר גודל אירופי. קדימה, זו הדרך היחידה ליצור עיר אטרקטיבית שתפתור את בעיית הדיור של המדינה הזו. ניתן להעתיק את הביקושים לדיור – לדרום, מתוך ידיעה, שיש בבאר שבע, אוניברסיטה מעולה, בית חולים, מקומות עבודה, אדמה ועוד אדמה. לא מדובר בכדור רגל (כדור רגל מעניין אותי כמו הקשקש האחרון שנפל ברגע זה מהקרקפת שלי!) אלא במותג באר שבע !!!! ובעיקר במושג הטעון והמבאיש הזה הקרוי כאן במחוזותינו "פריפריה". הניצחון של הפריפריה על תל אביב! לא ניצחון משפיל, ניצחון מכובד. בכל זאת תל אביב היא הערווה והזין של המדינה הזו.

בּוֹר וַחֹשֶׁךְ

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. (בר, לז:כט)

 

בְּמָקוֹם בּוֹ אֵין חֶמְלָה

יֵשׁ בּוֹר

וַחֹשֶׁךְ

הַנֹּפֵל מַטָּה מָּטָּה אֶל קַרְקָעִית הַבּוֹר,

אֶל הֶחָלָל הֶעָמֹק בּוֹ חֹשֶׁךְ לֹא רוֹצֶה עוֹד לְהַחְשִׁיךְ,

וְאוּלַי בִּשְׂדֵה-צֹעַן

בְּדֶרֶךְ שׁוּר

בְּמִדְבָּרִיּוֹת הָחוֹל הַלְּבָנִים בַּדֶּרֶךְ מִצְרָיְמָה

תָּקוּם אַהֲבָה

וְיָדֵינוּ שֶּׁכְּבָר נֻגְּעוּ בְּחֶרְפַּת הַפַּחַד

יָהִינוּ בְּעֹצֶם לַחֲבוֹק

נִשְׁמַת כָּל חַי

וּכְמוֹ בְּתוֹך חֹרֶשׁ מוּאָר, הַצֵּל יִסֹּג

לִפְנִים עַצְמוֹ, יִבָּלַע בִּנְקֻדּוֹת הַטִּשְׁטוּשׁ

וְאָנוּ נְבַקֵּשׁ אַחַר יוֹסֵף, לְמַלֵּט אֶת אֲשָׁמֵינוּ

נְשַׁיֵּר לָכֶם אֶת שְׁתִיקֹתֵינוּ כַּאֲבָנִים, לִבְנוֹת אֶרֶץ חֲדָשָׁה.

 

 

דן אלבו ©

מבחנו של אלוקים בסיפור עקדת יצחק

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/elbo.pdf

בס"ד
הפקולטה למדעי היהדות
ד ף ש ב ו ע י
מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות פרשת וירא, תשע"ג
ע"ש הלנה ופאול שולמן מספר 990

מבחנו של אלוקים בפרשת העקדה*

ד"ר דן אלבו

לאחרונה טען החוקר הבריטי ריצ'רד דוקינס בספרו "יש א-לוהים? האשליה הגדולה של הדת" כי "סיפור עקדת יצחק הוא סיפור מביש, שהוא דוגמה להתעללות בילד חסר ישע ותוקפנות אלימה במערכת יחסים של כוחות בלתי שווים". דברים אלה קשים ומנוגדים למקורותינו המפליגים בשבח אברהם. האם ניתן לפרש את הכתובים אחרת? סוגיית הבחירה החופשית כוללת צרור בעיות שלהן קשר הדוק לאמונה ולסתירה לכאורה בין אדנות הא-ל וטיב הרצון החופשי של מאמיניו, ולשאלת היסוד כיצד חופש בחירה עולה בקנה אחד עם ציות מוחלט לרצון שאינו שלך. על פי המקרא האדם בוחר את אלוקיו, ופרשת העקדה מציפה את השאלה: כיצד ינהג מי שאלוקיו מצווה עליו לעשות מעשה, המנוגד להנחות שהביאוהו לבחור בו?
בשלוש הפרשות הקודמות הקנה הכתוב לאירועים משמעות מוסרית, המבוססת על הבחנה בין טוב ורע, שכר ועונש. עושי הרע נענשו ועושי הטוב זכו לשכר. מהלוגיקה הזו עולה זיקה מובהקת בין מוות ועונש, חיים ושכר. אברהם מתגלה במלוא עוצמתו המוסרית בתפילתו על סדום, ועמדתו באה לידי ביטוי בשתי השאלות: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע"? ו"הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". בדבריו צפוּנה ההנחה, שגם הא-ל כפוף לכללי הצדק שקבע. כפי שאינו רשאי ליטול נפש צדיק בעוון רשע, כך אינו רשאי להורות לאדם ליטול חיים של אחר שלא חטא. בניגוד למקרה של סדום שבו אברהם מסנגר מתדיין, מתמקח ומוכיח בלהט, כאן הוא נאלם, והיאלמותו אינה מובנת שהרי הצו מקפל עוולה נוראה. יתר על כן, דברי ה' לאברהם עומדים בניגוד קוטבי לבניין המוסרי שנבנה עד כה, לפיו מות אדם טרם זמנו הוא תוצאה של פשע אנושי (כמו רצח הבל) או עונש אלוקי (המבול וסדום). חז"ל קובלים על שאברהם לא חמל על בנו אהובו, אך קיים קושי בחוסר ההלימה בהתנהלותו, ועיקר הקושי אינו בו אלא בעוולה המוסרית ובאכזריות הכרוכות בצו הא-ל.
סיפור העקדה תובע מענה לשני הקשיים: לצו ה' ולשתיקת אברהם. על פי הפרשנות המקובלת, הניסיון נועד לגלות האם יציית אברהם לצו להקריב את בנו, אלא שהבנת הניסיון באופן זה, סותרת את התכונות המיוחסות לה' במקרא ואת תפיסתו כא-ל כל יודע. ועוד, בפרשת אברהם ומלך גרר נאמר כבר שאברהם מחלק את העולם בין מקום שיש בו "יִרְאַת אֱ לֹהִים" ומקום שהוויה זו אינה מצויה בו; בין אנשים יראי אלוקים ובין שאינם כאלה. ובהיותו ירא אלוקים מה הטעם לנסותו במידה שניחן בה ולבחון את יראתו? אז במה נוסה אברהם בדיוק?
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". הבקשה נחלקת לשניים: ללכת למקום מסוים ומוגדר, ולהעלות את יצחק לעולה. הניסיון שבו הועמד אברהם נחלק אף הוא במקביל לשניים: הראשון – האם יהין ללכת עד ההר שעליו יצביע ה' למרות הבקשה להעלות את בנו לעולה. השני – עד איזה גבול ירחיק לכת בצייתנותו ומאיזה שלב יתמה ויגלה ספקנות לגבי צדקת הצו. זהו טיב המבחן וכך מוצע להבין את פרשת העקדה: שני מבחנים לפנינו: הא-ל מבקש לבחון האם יהין אברהם לסרב לפשע ששידלו לבצע, ומבחינתו של אברהם – היש טעם להמשיך לדבוק בא-ל המורה לו להעלות את בנו לעולה, כאחרון האלים הפאגאניים.
הא-ל הציב בפני אברהם שתי דילמות: בחירה בין ציות ובין סירוב מכאן ובחירה בין טוב ובין רע מכאן. ואולם ה' לא הקל עליו, שכן הציב בפניו דילמה צולבת: בחירה בציות > מובילה לבחירה ברע, ואילו בחירה בסירוב > מובילה לבחירה בטוב. ניסיון העקדה בא אם כן לבחון האם יסרב אברהם לתביעת ה' ויבחר בחיי בנו או יציית ויעלה את בנו לקורבן.
נראה עם שמיעת דבר ה', אברהם מקבל החלטה שלא לציית לו. הוא מספר ליצחק בגילוי לב את דבר ה' אליו ויחד הם יוצאים למסע. כשאברהם אומר: "שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (כב:ה), הוא יודע את סוף הסיפור בטרם סיומו. יתר על כן, לשאלת יצחק: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"? עונה אברהם: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי"; מדהים! ממש כפי שזמן קצר אחר כך, אכן קורה במציאות. הכיצד? לא ניתן להסביר ראיית עתיד מדויקת זו של אברהם בלא להתייחס להיותו נביא, וגם כי אין בדעתו לשחוט את בנו. משאלתו של יצחק ברי גם שלא חשב בשום שלב שהוא מועמד להישחט, ומתוך היכרותו עם אביו לא הייתה לו סיבה לפקפק בכנות דבריו.
על רקע פירוט הציוד שהוזכר בהכנות למסע, מוזר שלא נזכר חֶבֶל, שכן כיצד ניתן לעקוד אדם או בעל-חיים ללא חבל? "עקדה" משמעה מבחינה מעשית ומילונית כאחת, כבילה של ידיים ורגליים, ולגבי בעל-חיים משמעה קשירת רגליו הקדמיות אל האחוריות. ברי שאין עֲקֵדָה בלא עֲקִידָה ואין עֲקִידָה בלא חבל. חסרון החבל במפרט הציוד הוא בבחינת הנוקר החסר באקדח היורה בסצנת-רצח בתיאטרון. הפריט החסר צופן את עמדתו המוסרית והאמונית של אברהם ביחס לבקשה להעלות את בנו לעולה. אברהם אינו מצטייד בחבל בתחילה כי אין בדעתו לעקוד את בנו בהמשך.
"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱ-לֹהִים". יַחְדָּו להדגיש שהלכו מתוך ידיעה משותפת של תכלית המעשה שבו הם נוטלים חלק. התיאור מצביע על התנהלות רגועה, קואופרטיבית ותכליתית כמצופה משני אנשים שמוציאים לפועל תכנית מוסכמת הידועה לפרטיה היטב. יצחק נוהג כאותו שחקן במחזה שבו מתרחשת סצנה של רצח באקדח נטול נוקר. הוא יודע שבסיום ההשתחוויה ישוב עם אביו לנערים. ואברהם, הוא מעוניין לדעת האם הא-ל שנגלה אליו בחרן תובע קורבנות אדם כשאר האלים, אם לאו.
"וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ"; בהעדר חבל אפשר לפרש: הניחו על המזבח כמי שידיו ורגליו עקודות. מנקודת ראותם השאלה הייתה עד איזה שלב ימשיכו במיצג האלילי כדי לעמוד על כוונת ה'. ואכן, מלאך ה' מופיע לפני הנפת המאכלת: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם… וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ… וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (יא-יב). ה' אומר לאברהם כדברים האלה: לאור העובדה שלא ויתרת על בנך יחידך למעני, כמעשי הכנענים המעלים את בכוריהם לעולה, לפיכך: "יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה". "ולא חשכת" משמעו: לא גרמת לכיליונו. "חשכת" לשון חושך פחם ואפר (מהר"ל, "דרך חיים", עמ' קמ"ד) ומשמעו: לא שרפת את בנך למעני.
אישיותו המוסרית הלוהטת של אברהם ונביאותו, אמירתו המפורשת שישוב עם יצחק לאחר ההשתחוויה והעדר החבל, מהווים אדנים מוצקים לפרשנות המוצעת כאן, לפיה אברהם אינו מוצג כמי שנעתר לשחוט את בנו וגם לא כמי שמשקר ומוליך שולל את בנו.
אברהם נבחן בטיב אמונתו ולא בחוסן אמונתו, שהרי גם אדם פגאני השוחט את בנו בכורו עושה את מעשהו מתוך אמונה ולהט דתי. זו ליבת הפרובלמאטיקה ביחסי שליט ונשלט, בין אדנות הַמְּצַוֶּה וטיב הרצון החופשי של הַמְּצֻוֶּה. מהותה הסמכותית של הדת מכילה פרובלמאטיות לא מבוטלת: "אמונה עיוורת" ו"ציות עיוור" יכולים חיש קל להוביל ל"עיוורון מוסרי" ולהיות בנסיבות מסוימות גם הדרך הקצרה ביותר אל המעשים הנפשעים ביותר. פרשת העקדה מציפה היבט זה במהותה של האמונה ותוחמת את יחסי הכפיפות בין הַמְּצַוֶּה וְהַמְּצֻוֶּה. המאמין נתבע לציית ובה בעת לבחור. מצד אחד, ציות משמעותו אִיּוּן הרצון החופשי, מצד שני, אמונה נטולת חופש בחירה, מאיינת את מושג הטוב והרע. הדיאלקטיקה בין יראה ובחירה בפרשה באה לידי ביטוי במעשי אברהם. שלושה ימים הוא הולך עם בנו כדי להיווכח אם ה' יראה לו שה לעולה. דברי המלאך והופעת האיל מוכיחים לאברהם שהא-ל לא רצה מלכתחילה שייטול את חיי בנו.
פרשת העקדה מהוה נקודת ציון תיאולוגית ומוסרית באפיון דת הייחוד, כדת השוללת קורבנות אדם. על פיה, התבונה ועמה הבחירה החופשית אינן ניטלות מהאדם המאמין. זהו לקחה של פרשת העקדה.

צְעָדִים פְּרִיכִים

בְּמוֹרָד הָרֶגַע
גַּם צְעָדִים פְּרִיכִים יְכוֹלִים לְהַזִיז אֶת הָעוֹלָם,
לְהַעֲלֹתְךָ בָּאַחַת
לְעָנָן
שֶׁמִּמֶּנוּ תוּכַל סוֹף סוֹף לָרֶדֶת
אֶל פִּסַּת הָאֲדָמָה שֶׁמִּזֶּה זְמַן רַב אַתָּה דּוֹרֵךְ עָלֶיהָ.

ינואר 2016, דן אלבו ©