מאמר עיון מאת גבריאלה אלישע

גבריאלה אלישע

הקצה שיש מאחוריו הרבה

דן אלבו, הקצה שאין מאחוריו דבר, הוצ' כרמל, 2013, 64 עמ'.

*
הציור שעל העטיפה 'רימונים', פרי מכחולו של המשורר והאמן דן אלבו, מציג קווי מתאר עדינים של רימונים, חלקם מלאים צבע וחלקם ריקים. לעומת הסדר והארגון של הרימונים בשורה אופקית, מסביבם יש כתמי צבע עזים, כאוטיים, כמו הונחו מתוך סערת נפש, והם יוצרים צבעוניות עשירה והרמונית. באמצע הציור כתוב 'הקצה שאין מאחוריו דבר', וכמו מאליה באה השאלה מהו אותו קצה, הקיצוני ביותר, שהוא סופי ומוחלט, ואין מאחוריו דבר? ואז חושבים על המוות, וקוראים את השיר הראשון בספר, שהעניק לספר את שמו, ונראה לי שמדובר בקו האופק שמעבר לו איננו יכולים לראות…

*
לפני עשרים ושתיים שנים יצא ספר שיריו הראשון של דן אלבו, ואת הרשימה שכתבתי אז על ספרו, פתחתי כך: 'שם הספר – הערות אחדות על השקט – מעלה על הדעת חיבור תאולוגי העוסק בטיב השקט; ואמנם, השקט העולה מן השירים המרכזיים בקובץ, נושא אופי רוחני המוליך אל אלוהים, דממה יוצרת ממנה נפתחות המילים, מִדבר ממנו בוקע הדיבור'.* נזכרתי בכך למקרא השיר 'מובנו הטהור של השקט' (עמ' 10). דן ממשיך לשאול את השאלות הגדולות, המהותיות, גם בספרו השישי; ואלמלא ידעתי שאני קוראת בספרו של דן אלבו, הייתי טועה לחשוב שפנחס שדה הוא שכתב את השיר המתחיל בשורות האלה:
בֶּהֱיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי
בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים
לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת
שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן
נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט
(עמ' 10)

אדם יוצא למסעות רחוקים למצוא מובן לחייו. הרחק מן הבית הקבוע, המטופח – במקום שהוא זמני ומוזנח – אולי יתבהר לו משהו; במקום שהוא אחר ושונה, אולי יהיו לו מחשבות חדשות, רעננות. התשובות שניתנו בעבר לשאלות שנוסחו בעבר אינן מספקות בהווה, וכדי למצוא תשובות חדשות יש קודם כול לנסח מחדש את השאלות. לפעמים התשובה טמונה בגוף השאלה, לחלופין שאלה טובה, נכונה, מאפשרת גם תשובה טובה, נכונה. זה איננו חיפוש אחר חוויה מיסטית, כי אם חיפוש עיוני, ובהתאם הדובר-המשורר איננו נוסע להודו, כי אם לפריז, ומשתכן ברובע הלטיני, האינטלקטואלי, והוא מנסה שוב ושוב להבין מה שחומק מהבנה.
הוא לוקח בחשבון שניסיונותיו יעלו בתוהו, אבל אולי מישהו אחר יצליח במקום שהוא נכשל:

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּאן
כַּאֲשֶׁר יִוָּדַע
לְמִישֶׁהוּ
סוֹף סוֹף
לְשֵׁם מָה נִקְלַעְנוּ לְכָאן.
(עמ' 47)

המילה 'נקלענו' מלמדת על איזו טעות או מקריות חסרת פשר. אין כאן תוכנית אלוהית או השגחה פרטית. כמו נלכדנו בכף הקלע, הולכים אנה ואנה, ואין לנו מנוח.

*
ליל שימורים עובר על הדובר-המשורר בחיפוש לא ברור אחר איזו מילה. לאחר חיפוש אקטיבי כל הלילה עד חמש בבוקר, הוא מַרפה, הוא ממתין. המילה תבוא מעצמה, באופן טבעי, כמו קרן השמש הראשונה. הוא ממתין לרגלי הברוש ומן הסתם איננו יודע מראש מהי המילה שהוא מחפש, אך כשהיא תגיע הוא יזהה אותה. זו צריכה להיות מילת מפתח, שתפתח ותאיר את התודעה 'כמו נקודת האור המונחת על בלימה'. והנה השיר הארס-פואטי 'כמעט חמש':
כִּמְעַט
חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר
וַאֲנִי מִתַּחַת לַבְּרוֹשׁ
מַמְתִּין
לַמִּלָּה שֶׁחִפַּשְׂתִּי כָּל הַלַּיְלָה
שֶׁתָּבוֹא כְּבָר
וְתוֹפִיעַ
כְּמוֹ נְקֻדַּת הָאוֹר הַמֻּנַּחַת עַל בְּלִימָה בְּקַו הָאֹפֶק.
(עמ' 19)

*
הָיִיתִי אָז יֶלֶד. חָשַׁבְתִּי
עַל הַפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ בַּבֶּרֶז מַיִם שֶׁהָיוּ פַּעַם
עֲנָנִים.
(עמ' 57)

שיר קסום המביע את פליאתו של ילד לנוכח המים בברז. הוא כבר יודע שהעננים ממטירים גשם והוא רואה את המים בברז והוא עושה ביניהם קישור ישיר. הוא איננו מודע לטכנולוגיה ההנדסית של מאגרי המים והצנרת המסועפת העוברת לאורכה ולרוחבה של הארץ כדי להוביל את המים אל הברז שבביתו.
בניגוד למבוגר שעבורו המים בברז הם דבר טריוויאלי, עניין לתשלום חשבונות ולתיקוני אינסטלציה – הילד פתוח אל הפלא. איינשטיין, אבי תורת היחסוּת, אמר: 'יש שתי דרכים לחיות את החיים: האחת היא כאילו אין שום פלא כלל, והשנייה – כאילו כל דבר הוא פלא'. אשרי מי ששומר על לבו פתוח אל הפלאי והנסי גם בבגרותו.
בשיר קטנטן זה שולט המשקל המלעילי – ילד, פלא, ברז, מים, פעם – מה שמקנה לו חריזה פנימית ומוזיקליות. חרוז מלעילי נקרא גם חרוז נְקֵבִי (או נשי), וברוח זו אפשר לומר שלשיר כולו יש ניגון רך וזורם כמו מים.

*
ספר השירים של דן אלבו 'הקצה שאין מאחוריו דבר' מגוּון ועשיר בנושאיו כמו החיים עצמם. הוא כולל שירי אהבה ארוטיים לדמות נשית ושירים רליגיוזיים המתכוונים לאלוהים; שירי משפחה המתרפקים על זיכרונות ילדות ועל גן העדן האבוד בחיק האם, ושירי מסע הנעים מן המקומי, ברמת פירוט של רחוב, אל האקס-טריטוריאלי כגון פריז, דבלין וקורדובה; שירים העוסקים בדמויות תנ"כיות כגון הבל, חנוך ושאול, ושירים העוסקים בדמויות מיתולוגיות כגון איקרוס, דדלוס ואסקלפוס; שירים ארס-פואטיים ושירים המתכתבים עם משוררים ומוקדשים להם כגון דליה רביקוביץ ונתן זך, ומספרות העולם וולט ויטמן ופול אלואר; שירים חברתיים המדברים על 'הקפיטליזם הביביאני' (עמ' 38) ועל שוועת העניים, וברוח מחאת קיץ 2011 קוראים לדלג מעל המשוכה ולעבור ממרירות למֶרי (עמ' 46); שירים על המרחב הגאו-פוליטי שלנו החל ממלחמתו של שאול בפלשתים במאה האחת-עשרה לפני הספירה (עמ' 59) ועד הסכסוך הישראלי-פלסטיני בימינו וטראומות המלחמה (עמ' 60) – וזוהי רק רשימה חלקית. חלק מן השירים ממלאים את הדף בצפיפות לאורך ולרוחב, וחלקם קטנים ומותירים הרבה חלל פנוי, וכולם ליריים, הגותיים, אינטלקטואליים. ברשימה קצרה זו נגעתי רק באפס קצהו של הספר ומאחוריו יש עוד הרבה. ועוד שיר אחד לסיום:

אוניות נייר

לפול אלואר

בְּטִיּוּל רַגְלִי עַל גְּדַת נְהַר הַוּוֹז'
סֵרַב הָרָקִיעַ לְהִתְקַלֵּף

מֵעַל רָאשֵׁינוּ
הָרוּחַ חִלֵּל כְּיִבְבַת קֶרֶן יַעַר עֲרֵבָה

וְעֵינַיִךְ

שָׁטוּ לְעֶבְרִי קַלִּילוֹת
כְּמוֹ אֳנִיּוֹת נְיָר
זְעִירוֹת
מְקֻפָּלוֹת מִפִּתְקֵי אַהֲבָה.
(עמ' 31)

*אלה בת-ציון, 'על השקט, התשוקה ועלי הזית המכסיפים', מרפסת, קונטרס ז, מרס 1992, עמ' 13 (אלה בת-ציון הוא שמי הקודם).

________________________________________________________________________________

מאמרה של המשוררת גבריאלה אלישע נכתב סמוך למועד פרסום הספר בשנת 2013. דן אלבו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s